משנה: בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רִבִּי עֲקִיבָה וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא. אֵינוֹ אוֹמֵר טָמֵא אֶלָּא יִטְמָא לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים לִימַּד עַל כִּכָּר הַשֵׁינִי שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיִתָ אוֹמֵר עָתִיד דּוֹר אַחֵר לְטַהֵר אֶת כִּכָּר הַשְּׁלִישִׁי שֶׁאֵין לוֹ מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא וַהֲלֹא עֲקִיבָה תַּלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' בו ביום דרש. כל היכא דתנינן בו ביום הוא ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיאות שנתרבו התלמידים שנינו רשות לכל ליכנס ומשום דהך דרשא דנטמאה ונטמאה נמי בו ביום הויא נקטינהו לכל הני הכא:
כלי חרש. הוא ראשון שנטמא מן השרץ שהוא אב והאוכל שבתוכו שני שנטמא בכלי:
אינו אומר טמא. כל אשר בתוכו טמא אלא יטמא למידרש ביה נמי יטמא שמטמא אחרים:
לימד על ככר שני. להכי נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש:
שמטמא את השלישי. ואפילו בחולין דקרא סתמא כתיב:
עתיד דור אחר. מן העתידים לבא שיטהר את השלישי אף בתרומה שאין לו מקרא מן התורה אלא מק''ו כדמפרשינן בגמרא:
והלא עקיבה תלמידך מבי' לו מן התורה שהוא טמא. אף בחולין ואין הלכה כר''ע דאין שני עושה שלישי בחולין אלא בתרומה:
21a וְהָא תַנִּינָן. כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ כָּךְ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ הִיא אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל. כְּשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְאָחִיו שֶׁלַּבַּעַל כָּךְ הִיא אֲסוּרָה לְאָחִיו שֶׁלַּבּוֹעֵל. כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ עַל כְּל בִּיאָה וּבִיאָה שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת אֶת בַּעֲלָהּ לְאַחַר הַבּוֹעֵל כָּךְ הֵן בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. הִיא עַל יְדֵי שֶׁדַּרְכָּהּ לֵיאָסֵר בֵּין לוֹ בֵין לְאַחֵר הִיא נִבְדֶּקֶת. אֲבָל הוּא לִכְשֶׁיַּשְׁתֶּה הוּא נִבְדַּק. בָּֽדְקוּ אוֹתוֹ וְלֹא בָֽדְקוּ אוֹתָהּ. אֲנִי אוֹמֵר. הַזְּכוּת תָּלָה לָהּ. נִיחָא כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת. בְּרַם כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְנִיכֶּרֶת. הֲרֵי לֹא הוּכְּרָה. אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר. מַיִם מְגוּלִּין שָׁתָת וְנִצְּבֵית. הָכֵין לָא הֲווֹן בָּעֵיי מִיבְדְּקוּנַיהּ אֶלָּא כְדוֹן. אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר. עִם אֲחֵרוֹת נִסְתָּר. וְלֹא כֵן סַבְרִינָן מֵימַר. לִכְשֶׁיַּשְׁתֶּה הוּא נִבְדַּק. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת וּבָֽדְקוּ אוֹתוֹ וְלֹא בָֽדְקוּ אוֹתָהּ. אֲנִי אוֹמֵר. הַזְּכוּת תָּלָה לָהּ. נִיחָא כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת. בְּרַם כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְנִיכֶּרֶת. הֲרֵי לֹא הוּכְּרָה. אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר. מַיִם מְגוּלִּין שָׁתָת וְנִצְּבֵית. הָכֵין לָא הֲווֹן בָּעֵיי מִיבְדְּקוּנַיהּ אֶלָּא כְדוֹן. אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר. עִם אֲחֵרִים נִסְתְּרָה. מֵעַתָּה גֵירַשׁ יְהֵא מוּתָּר בָּהּ. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה הוּא שׁוֹגֵג וְהִיא מֵזִידָה. וּבָֽדְקוּ אוֹתָהּ וְלֹא בָֽדְקוּ אוֹתוֹ. הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת. פְּשִׁיטָה שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת לְבֵיתָהּ. גֵירַשׁ. מַהוּ שֶׁיְּהֵא מוּתָּר בָּהּ. אֶיפְשַׁר לוֹמַר מֵזִיד בָּהּ. וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. הוּא שׁוֹגֵג וְהִיא מֵזִידָה. פְּשִׁיטָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ. גֵירַשׁ. מַהוּ שֶׁיְּהֵא מוּתָּר בָּהּ. אֶיפְשַׁר לוֹמַר יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. וּמְנַיִין שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בָהּ. שֶׁמְעוֹן בַּר בָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כְּתִיב וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא יִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ. בָּהּ הַדָּבָר תָּלוּי. 21b אִם הָֽיְתָה מֵזִידָה אֲסוּרָה. שׁוֹגֶגֶת מוּתֶּרֶת.
Pnei Moshe (non traduit)
לטמאה בה. דבה מיותר הוא אלא לו' בה הדבר תלוי שתקרא טמאה להאסר על בעלה:
הוא שוגג כו'. פשיטא היא שאסורה לבעלה אלא אם גירשה כו' מאחר שהוא היה שוגג וקאמר נמי דזה אי אפשר כו' שהיא יוצאה מתחת בעלה ע''י זנות זה ואת אמרת דמותרת לו אלא ודאי לעולם אסורה עליו:
ומנין שהדבר תלוי בה. לענין ליאסר על בעלה דוקא אם היא מזידה אבל שוגגת מותרת אע''פ שהוא מזיד:
והא תנינן. בניחותא:
כשם כו'. בשיטה זו כמה טעיות והנכון כגי' התוס' בבבלי ריש פרקין וכן הגהתי כאן מלבד מה שכתוב שם ברישא עם אחרים נסתרה ט''ס הואוצ''ל עם אחרות נסתר כדהכא:
כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל. כדדריש בפ''ק דג' ונטמאה כתיבי א' לבעל וא' לבועל וא' ליבם ובין יבם דבעל ובין יבם דבועל במשמע:
היא ע''י שדרכה ליאסר. בזנות על בעלה:
בין לו. בין שנטמאה עם זה שקינא לה בעלה בין שנטמאה עם אחר נבדקת כדתנן בפ''ב אמן מאיש זה אמן מאיש אחר:
אבל הוא. הבועל אע''ג דאמרינן כשם שהמים בודקין אותה כו' לא דמו בבדיקה לפי שאין דרכו ליאסר בזנות על אשתו ולפיכך לכשתשתה זו כלומר אם נטמא עם זו שקינאו לו ממנה הוא נבדק ולאפוקי אם נטמא. עם אחרת ולקמיה פריך עלה:
בדקו אותו ולא בדקו אותה. מעתה דאמרת דאין המים בודקין אותו אא''כ נטמא עם זו ואם בדקו אותו ולא אותה במאי תלינן:
אני אומר הזכות תלה לה. ולפיכך לא בדקו אותה:
ניחא כמ''ד כו'. פלוגתא דרבי ורבנן היא לעיל בפ''ג ולרבי דאמר שם הזכות תולה וניכרת דמתנוונ' היא קשיא דהרי לא הוכרה וא''א לתלות בזכות ואמאי בדקו אותי:
אלא אני אומר. ע''כ להאי מ''ד תלינן דמים מגולין שתה ונסתכן ונצבה ע''י כך ולא ממים המרים:
אלא כו'. דע''כ צריך לומר דלא נטמא עם זו אלא עם אחרות נסתר ולפיכך לא בדקו אותה והשתא מסיק להקושיא:
הכין לא הוון בעיי מיבדקוניה אלא כדון. בתמיה וכי המים המגולין יבדקו אותו כדרך וכסדר המים המרים כדאמרינן בפרקין דלעיל דהמים כי אורחייהו הן בודקין ברישא בטן כו' ואם בדיקת מים המגולין כזה הסדר הן:
איפשר לומר זה. בתמיה דהוא. מזיד בה ואת אומר הכין שתהא מותרת לו דהרי זינה במזיד עם אשת איש וודאי אסורה עליו אע''פ שלא נאסרה על בעלה:
גירש. אלא הא דקמיבעיא לן גירשה בעלה מהו שיהא מותר בה הבועל דהרי לא אסרה על הבעל:
הוא מזיד כו'. מילתא באפי נפשה היא דפשיטא לן היכא שנודע לנו דהוא היה מזיד והיא שוגגת דמותרת לבעלה:
תיפתר. דע''כ צריך לאוקמי נמי כמו ברישא דלעולם אסורה עליו והא דלא בדקו אותו שהיה הוא שוגג כו' ונאסרה עליו בזנות זה. אע''פ שהיה שוגג מפני שהיא מזידה ונאסרה על הבעל:
מעתה גירש. אותה הבעל אחר ששתת דהא למ''ד הזכות תולה וניכרת אנן קיימין ומשכחת לה דגירשה אח''כ ויהא זה הנחשד עמה מותר בה ואנן סתמא תנינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל דמשמע כל זמן שנאסרה על הבעל אסורה עליו והרי מצינו לפעמים דעל הבעל נאסרה דהרי ניכרת דבדקו אותה ועל הנחשד מותרת שהרי לא נטמא עמה:
אלא אני אומר עם אחרים נסתרה. ובדקו אותה כפי קבלת השבועה אמן מאיש כו' אבל זה לא נטמא עמה:
אני אומר כו'. דגם בו תלינן בזכות וכו' כדפרישית:
בדקו אותה כו'. השתא מהדר אם היה הדבר בהפך שלא בדקו אלא אותה במאי תלינן:
ומשני תיפתר. בנידון זה דמיירי שהיה הוא מזיד והיא שוגגת בזנות זה ולפיכך בדקו אותו ולא אותה:
ולא כן סברינן מימר כו'. דהא אמרת לעיל דדוקא אם נטמא עמה הוא דנבדק ולא עם אחרת:
הלכה: בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רִבִּי עֲקִיבָה כול'. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן אָמַר. רַב וּשְׁמוּאָל. חַד אָמַר. בֵּין בִּתרוּמָה בֵין בְּחוּלִין אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה. וֶחָרָנָה אָמַר. בִּתרוּמָה אֲבָל לֹא בְחוּלִין. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אָמַר דָּא וּמָאן אָמַר דָּא. מִן מַה דָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָה. אָֽמְרֵי לָהּ רַב בְשֵׁם רִבִּי חִייָה רוֹבָא. הַשְּׁלִישִׁי בָא מַחְמַת הַשֶּׁרֶץ. הֲוֵי אוֹמֵר. הוּא דוּ אָמַר. בֵּין בִּתרוּמָה בֵין בְּחוּלִין אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. אוֹכֶל מַעֲשֵׂר שֶׁהוּכְשָׁר בְּמַשְׁקֶה וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם אוֹ יָדַיִים מְסוֹאֲבוֹת. מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בְטָֽהֳרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי. וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר בְּחוּלִין. פָּתַר לְהָקֵל הוּא. בְּיָדַיִם שֶׁהֵן מִדִּבְרֵיהֶן. וְהָא תַנִּינָן טְבוּל יוֹם. תִּיפְתָּר בִּטְבוּל יוֹם בֵּית הַפְּרָס. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. וַאֲפִילוּ תֵימַר. בִּטְבוּל יוֹם דְּבָר תּוֹרָה. שַׁנְייָא הִיא דִּכְתִיב טָהוֹר טָמֵא. טָהוֹר לְחוּלִין מִבְּעוֹד יוֹם וְלִתְרוּמָה מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ. הָתִיב רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. אוֹ נֵימַר. טָהוֹר בְּמַגַּע וְטָמֵא בָאֲכִילָה. אָמַר לֵיהּ. כֵּלִים אֲמוּרִין בַּפָרָשָׁה. אִית לָךְ מֵימַר גַּבֵּי כֵלִים טְהוֹרִים בְּמַגַּע וּטְמֵיאִים בָאֲכִילָה.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני'. דמסכת טבול יום פליגא על רב דקאמ' דאשכחן שלישי בחולין:
גמ' רבי יוסי ברבי בון אמר רב ושמואל. פליגי בזה אליבא דר''ע:
בין בתרומה בין בחולין אמר ר''ע. דשני עושה שלישי והאחר אמר דדוקא בתרומה קאמר ר''ע:
ולא ידעין. כך שמעתי סתם דרב ושמואל פליגי בה ואין אנו יודעין מי אמר זה דבין בחולין כו' רב או שמואל:
מן מה דאמר כו'. אלא מדאשכחן דאמרי בשם רב דקאמר השלישי בא מחמת השרץ כלומר שלישי דאיירי ביה ר''ע מחמת השרץ הוא דאקרא קאי דכתיב אשר יפול מהם אל תוכו וגו' ואשרצים דכתיבי לעיל מינה דהכלי חרש נגע בשרץ והוי שני ומטמא עוד שלישי וקרא סתמא כתיב ואפילו בחולין מיירי:
הוי אומר הוא דו אמר כו'. ש''מ דרב הוא דאמר אליבא דר''ע דאפי' בחולין עושה שני שלישי:
אוכל מעשר שהוכשר במשקה. וראוי לקבל טומאה:
טבול יום או ידים מסואבות. דהן שניות לטומאה:
מפרישין מהן תרומת מעשר בטהרה. ואע''ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו דדינו שוה לתרומה משום דקי''ל חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו אלא כחולין הן:
מפני שהוא שלישי. האוכל ואין שלישי בחולין וקשיא לרב דסתם מתני' הוא וכדאמרינן בעלמא סתם מתני' ר''מ וכולהו אליבא דר''ע:
פתר. לה רב דשאני התם דלהקל הוא דאמרו בידים מפני שהן מדבריהן מגזירת י''ח דבר והילכך אין עושין שלישי בחולין:
והא תנינן טבול יום. התם דמדאורייתא הוי שני ואין עושה ג' בחולין:
תיפתר בטבול יום בית הפרס. שנטמא בטומאת בית הפרס דהוא נמי מדבריהן:
ואפי' תימר בטבול יום ד''ת. שנטמא בטומאה מן התורה מיירי ושאני טבול יום דלא הוי שני מן התורה אלא לתרומה ולחולין טהור לגמרי הוא:
דכתיב טהור טמא. בחד קרא במים יובא וטמא עד הערב וטהר ודרשינן טהור לחולין מבעוד יום אע''פ שלא העריב שמשו ולתרומה משתחשך הוא דטהור:
התיב ר' חגיי כו'. מנא לך למידרש הכי דילמא כולי קרא בתרומה איירי והא דקרי ליה טהור למגע תרומה וטמא באכילה עד שיעריב שמשו:
כלים אמורים בפרשה. כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וגו':
אית לך מימר כו'. בתמיה וכי שייכא אכילא בהו אלא על כרחך דקרא אתייא לחלק בין תרומה לחולין:
מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרַב. הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּחוּלִין טָמֵא וּמְטַמֵּא וְהַשֵּׁינִי פוֹסֵל וְלֹא מְטַמֵּא וְהַשְּׁלִישִׁי נֶאֱכַל בִּנְזִיד הַדֶּמַע. 22a הָא לַעֲשׂוֹתוֹ דֶמַע אָסוּר. וְאָסוּר דְּבַתְרָא. הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁינִי שֶׁבַּתְּרוּמָה טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין. וְהַשְּׁלִישִׁי פוֹסֵל וְלֹא מְטַמֵּא. וְהָרְבִיעִי נֶאֱכַל בִּנְזִיד הַקּוֹדֶשׁ. אִין תֵּימַר. הָא לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ אָסוּר. אַשְׁכָּחַת מֵימַר מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרַב. דָּמַר רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב. שְׁלִישִׁי בָא מַחְמַת הַשֶּׁרֶץ וְהָֽרְבִיעִי מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ. שֶׁלֹּא אָֽמְרוּ רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ אֶלָּא בְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ מְקוּדָּשִׁין. אָמַר רִבִּי חוּנָה. וְלֹא בִתְרוּמָה אֲנָן קַייָמִין. וּתְרוּמָה אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ קוֹדֶשׁ שֶׁלֹּא לְהַמְצִיא בָהּ תְּקָלָה. וְאָמוּר דְּבַתְרָא. הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁינִי וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּקּוֹדֶשׁ טְמֵאִים וּמְטַמְּאִים. וְהָרְבִיעִי פְסִיל וְלֹא מְטַמֵּא. וְהַחֲמִישִּׁי נֶאֱכַל בִּנְזִיד הַקּוֹדֶשׁ. אִין תֵּימַר. הָא לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ אָסוּר. וְכִי יֵשׁ חֲמִישִּׁי בַקּוֹדֶשׁ. וְאַתְּ אָמַר לֵית כֵּן. וְהָכָא לֵית כֵּן.
Pnei Moshe (non traduit)
וכי יש חמישי בקודש. בתמיה הא לא משכחת חמישי בקודש אלא רביעי ותו לא:
ואת אמר לית כן. על כרחך אי אפשר לדייק כן אלא הא דקאמר בנזיד הקודש לאו דוקא הוא דאפי' לאכלו לשם קודש בעצמו מותר:
והכא. נמי בנזיד הדמע לית כן דלאו דוקא הוא וליכא סייעתא לרב:
והשלישי פוסל. לרביעי ולא מטמאו שיפסל עוד חמישי:
מתניתא מסייעא לרב. דשני עושה שלישי בחולין דתנן במסכת טהרות הראשון שבחולין טמא ומטמא וקס''ד דבחולין גרידי מיירי דמטמא את השני לפסול עוד שלישי:
והשני. שבחולין פוסל לשלישי ואינו מטמא לפסול עוד רביעי:
והשלישי. שבחולין:
נאכל בנזיד הדמע. בתבשיל שהתרומה מעורבת בו וקרי לה לתרומה דמע ע''ש מלאתך ודמעך וגו' וכגון שלישי זה אם מקפה חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין ושום ושמן של תרומה לאוכלו משום דליכא כזית בכדי אכילת פרס:
הא לעשותו דמע אסור. מדקתני בנזיד הדמע ש''מ לעשות להשלישי זה דמע עצמו לקרות עליו שם תרומה על טבל שיש לו אסור משום דהוי ליה שלישי ואי אמרת אין שלישי בחולין אמאי אסור והיינו סייעתא לרב:
ואמור דבתרה. כלומר דדחי לה הש''ס להאי דיוקא דאי דייקת הכי א''כ תאמר המשנה שלאחריה דתנן התם הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין לשלישי לפסול עוד רביעי:
אין תימר. הכא נמי לדייק כן דהחמישי שבקודש לעשותו כו' כלומר דמה שנגע ברביעי בקודש שוב אסור לקרותו שם קודש ולאכול בפני עצמו כ''א דוקא בנזיד המעורב:
והרביעי. שבתרומה נאכל בנזיד הקודש בתבשיל שהקודש מעורב בו:
אין תימר כו'. ואי דדייקת הכא נמי כן אליבא דרב דלעשותו קודש עצמו אסור נמצאת אומר דמחלפא שיטתיה דרב וקשיא דידיה אדידיה:
דאמר ר' בא בשם רב דהשלישי בא מחמת שרץ. כדפרי' לעיל דבחולין נמי הוא:
והרביעי. הנוגע בו מותר לעשותו קודש שאין לך רביעי בקודש אלא בקדשי המקדש מקודשין כלומר בבשר קודש עצמו הוא דאשכחן רביעי ולדידך דדייקת נמי דרביעי בתרומה אסור לעשותו קודש א''כ מחלפא שיטתי' דרב:
אמר ר' חונה. ומאי קושיא ולא בתרומה אנן קיימין במתניתין דהכא דדייקינן מינה ורביעי שבתרומה ודאי אסור לעשותו קודש:
שלא להמציא בה תקלה. לקודש דאי מטהרת לה אצל קודש אתו לידי תקלה ולטהר ג''כ רביעי בקודש עצמו דאמרי האי קודש והאי קודש דתרומה נמי קודש איקרי כדכתיב ואחר יאכל מן הקדשים ואתרומה קאי אבל מה דאמר רב בחולין הוא דקאמר דשלישי הבא מחמת שרץ בחולין נמי מיירי כדפרישית וקאמר דהרביעי ממנו מותר לעשותו קודש והשתא שפיר דייקינן אליביה דרב להני תרתי מתני' ורישא דקאמר דהג' בחולין אסור לעשותו דמע הוי סייעתיה:
ואמור דבתרה. דאכתי לא קאי אדיוקא ממתני' התם דלקמן דקתני הראשון והשני והג' שבקודש כו':
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַשְּׁלִישִׁי בָא מַחְמַת שֶׁרֶץ אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ תְרוּמָה. בָּעֵי קוֹמוֹי. אֲפִילוּ כְרִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. וַאֲפִילוּ כְּרִבִּי עֲקִיבָא וְלָמָּה. טְבוּל יוֹם פְּסִיל וְהַשֵּׁינִי פְסִיל. מַה טְבוּל יוֹם אֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלַּעֲשׂוֹתָן תְּרוּמָה. אַף הַשֵׁנִי אֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלַּעֲשׂוֹתָן תְּרוּמָה. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁלִישִׁי בָא מַחְמַת שֶׁרֶץ אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ תְרוּמָה וּמוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ. רִבִּי זְעִירָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא. מְטַמֵּא בַקּוֹדֶשׁ. וְאַתְּ אָמַר אָכֵין. אָמַר לֵיהּ. מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. עִיקַּר טוּמְאָתוֹ בַקּוֹדֶשׁ מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְלָמָּה הוּא מְטַמֵּא בַקּוֹדֶשׁ. מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. וַאֲפִילוּ כְרַבָּנִן דְּאִינוּן אָֽמְרִין. אֵין הַשְּׁלִישִׁי בְחוּלִין. וְלָמָּה הוּא אָסוּר. מְטַמֵּא בַקּוֹדֶשׁ. מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי. וְלֵית אֲנָן צְרִיכִין שְׁמָעִין לֵיהּ מִן בַּר נַשׁ רַב.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר ר' יוחנן השלישי בא מחמת שרץ. זהו השלישי שבחולין כדפרישית לעיל דקרי לי' בא מחמת שרץ משום דקרא דמיירי בשרץ סתמא כתיב ואפי' בחולין:
מותר לעשותו תרומה גרסינן. כדמוכח מדלקמיה וכלומר דמה שנגע בשני שבחולין טהור אפי' לקרות שם תרומה עליו:
בעי קומוי. שאלו לר' יוחנן אם אפילו כר''ע אזלא שמעתתיה:
וקאמר ר' יוסי דאפי' כר''ע. דס''ל כשמואל לעיל דלא אמר ר''ע שני עושה שלישי אלא בתרומה לבד אבל בחולין טהור לגמרי הוא ומותר לעשותו תרומה:
ולמה. וטעמא מאי:
טבול יום פסיל. את התרומה והשני שבחולין פוסל את התרומה מה מצינו בטבול יום שנגע בחולין אינו פוסלו מלעשותו תרומה אף השני שבחולין אינו פוסל את החולין הנוגע בו מלעשותו תרומה:
ה''ג ר' יוסי בשם ר' יוחנן שלישי בא מחמת שרץ מותר לעשותו תרומה ואסור לעשותו קדש. וה''פ דר' יוסי מוסיף בשם ר' יוחנן בזה דלעשותו קדש אסור דלתרומה דוקא טהור הוא אבל לא לקדש:
רבי זעירא בעא כו'. כלומר דאנן קי''ל דהשלישי אפי' מטמא הוא לקדש לפסלו לרביעי ואת אמר אכן בתמיה דלעשותו קדש אסור דמשמע הוא עצמו אסור לעשותו קדש אבל אינו מטמא בקדש:
א''ל משום מעלה. דמה דמטמאה בקדש לעשותו רביעי אינו אלא משום מעלה בעלמא כדאמרי' בחגיגה ריש פ''ג דרביעי בקדש מעלה דרבנן בעלמא היא דהוי מהני חמש בתרייתא דקחשיב שם במתני' דלית להו דררא דטומאה דאורייתא וכפי פרש''י שם:
אמר ר' שמואל כו'. ר' שמואל מוסיף על דברי ר' יוסי דאפי' עיקר טומאתו של שלישי בקדש היינו מה דאמרת אסור לעשותו קדש נמי משום מעלה בעלמא הוא דהרי לעשותו תרומה טהור הוא:
א''ר יוסי. לדידך דעיקר טומאתו נמי משום מעלה הוא א''כ ולמה גזרו עוד שיהא מטמא בקדש משום מעלה דבהך מעלה לחוד סגי מה שגזרו בעיקר טומאה שבקודש אסור לעשותו ובתרומה מותר אלא ודאי דעיקר טומאה לאו משום מעלה היא וכך קיבלנו דלתרומה מותר לעשותו ולקדש אסור אליבא דר''ע:
א''ר יודן ואפילו כרבנן כו'. כלומר דמה את מתמה בזה לר''ע דלדידך תיקשי הכי ואפילו לרבנן דאמרי אין שלישי בחולין מודו הן עכ''פ בחולין שנעשו על טהרת הקודש דעושין רביעי והיינו כמ''ד בחגיגה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו והכא ע''כ בחולין שנעשו על טהרת קודש מיירי דאי לא היו נזהרין בשמירתן על טהרת הקודש בלאו הכי אסור לעשותן קודש וא''כ לדידהו נמי תיקשי ולמה הוא אומר בהן מטמאה בקדש משום מעלה דבחד מעלה סגי שיהו הן עצמן שלישי ואסור לעשותן קדש וע''כ לומר דכולה חדא מעלה היא דכשאתה עושה אותו לשלישי בקדש פוסל נמי לרביעי כדין שלישי בקדש וכן נמי' לר''ע:
ולית אנן כו'. ביומיה דודאי דבר כזה צריכין אנחנו לשמוע מאדם גדול כמותך דר' יוסי סבר כמ''ד חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו אלא כחולין גמורין הן ואי אתה משכחת לה הך קושיא אליבא דרבנן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source