Sotah
Daf 21b
משנה: בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רִבִּי עֲקִיבָה וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא. אֵינוֹ אוֹמֵר טָמֵא אֶלָּא יִטְמָא לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים לִימַּד עַל כִּכָּר הַשֵׁינִי שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיִתָ אוֹמֵר עָתִיד דּוֹר אַחֵר לְטַהֵר אֶת כִּכָּר הַשְּׁלִישִׁי שֶׁאֵין לוֹ מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא וַהֲלֹא עֲקִיבָה תַּלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא.
Traduction
En ce même jour, R. aqiba a interprété le verset suivant (Lv 11, 33): Dans tout vase d’argile à l’intérieur duquel un ver sera tombé, tout ce qui se trouvera à l’intérieur deviendra impur. Or, il n’est pas dit ''est impur'', mais ''sera impur'', c’est-à-dire rendra d’autres objets impurs; et on apprend ainsi qu’un pain impur au second degré peut rendre impur un autre objet (liquide) au troisième degré. R. Josué s’écria: ''Qui ôtera la poussière de tes yeux, ô R. Yohanan b. Zaccaï (puisses-tu ressusciter bientôt)! Tu avais prédit qu’une autre génération déclarera pur un pain devenu impur au troisième degré, parce qu’il n’y a pas de verset biblique qui le déclare impur; or, voici que ton disciple (163)ÒÊLe disciple de ton discipleÊÓ, selon la correction de M. Derenbourg, aqiba présente à l’appui de sa thèse ce verset de la Bible qui le déclare impur, en raison des mots: tout son contenu deviendra impur.''
Pnei Moshe non traduit
מתני' בו ביום דרש. כל היכא דתנינן בו ביום הוא ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיאות שנתרבו התלמידים שנינו רשות לכל ליכנס ומשום דהך דרשא דנטמאה ונטמאה נמי בו ביום הויא נקטינהו לכל הני הכא:
כלי חרש. הוא ראשון שנטמא מן השרץ שהוא אב והאוכל שבתוכו שני שנטמא בכלי:
אינו אומר טמא. כל אשר בתוכו טמא אלא יטמא למידרש ביה נמי יטמא שמטמא אחרים:
לימד על ככר שני. להכי נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש:
שמטמא את השלישי. ואפילו בחולין דקרא סתמא כתיב:
עתיד דור אחר. מן העתידים לבא שיטהר את השלישי אף בתרומה שאין לו מקרא מן התורה אלא מק''ו כדמפרשינן בגמרא:
והלא עקיבה תלמידך מבי' לו מן התורה שהוא טמא. אף בחולין ואין הלכה כר''ע דאין שני עושה שלישי בחולין אלא בתרומה:
הלכה: בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רִבִּי עֲקִיבָה כול'. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן אָמַר. רַב וּשְׁמוּאָל. חַד אָמַר. בֵּין בִּתרוּמָה בֵין בְּחוּלִין אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה. וֶחָרָנָה אָמַר. בִּתרוּמָה אֲבָל לֹא בְחוּלִין. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אָמַר דָּא וּמָאן אָמַר דָּא. מִן מַה דָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָה. אָֽמְרֵי לָהּ רַב בְשֵׁם רִבִּי חִייָה רוֹבָא. הַשְּׁלִישִׁי בָא מַחְמַת הַשֶּׁרֶץ. הֲוֵי אוֹמֵר. הוּא דוּ אָמַר. בֵּין בִּתרוּמָה בֵין בְּחוּלִין אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. אוֹכֶל מַעֲשֵׂר שֶׁהוּכְשָׁר בְּמַשְׁקֶה וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם אוֹ יָדַיִים מְסוֹאֲבוֹת. מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בְטָֽהֳרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי. וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר בְּחוּלִין. פָּתַר לְהָקֵל הוּא. בְּיָדַיִם שֶׁהֵן מִדִּבְרֵיהֶן. וְהָא תַנִּינָן טְבוּל יוֹם. תִּיפְתָּר בִּטְבוּל יוֹם בֵּית הַפְּרָס. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. וַאֲפִילוּ תֵימַר. בִּטְבוּל יוֹם דְּבָר תּוֹרָה. שַׁנְייָא הִיא דִּכְתִיב טָהוֹר טָמֵא. טָהוֹר לְחוּלִין מִבְּעוֹד יוֹם וְלִתְרוּמָה מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ. הָתִיב רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. אוֹ נֵימַר. טָהוֹר בְּמַגַּע וְטָמֵא בָאֲכִילָה. אָמַר לֵיהּ. כֵּלִים אֲמוּרִין בַּפָרָשָׁה. אִית לָךְ מֵימַר גַּבֵּי כֵלִים טְהוֹרִים בְּמַגַּע וּטְמֵיאִים בָאֲכִילָה.
Traduction
R. Yossé b. R. Aboun dit que Rav et Samuel discutent sur l’application de l’avis de R. aqiba: d’après l’un, cet avis (qu’un pain impur au second degré peut rendre un autre objet impur au troisième degré) est applicable, soit à l’oblation sacerdotale, soit aux mets profanes; d’après l’autre, l’avis de R. aqiba est applicable à l’oblation seule, non au profane. On ne savait quel est l’auteur de chacune de ces opinions; mais, puisque l’on trouve dit par R. Yossé au nom de R. Yossa, que l’on trouve cet avis de Rav au nom de R. Hiya le grand, savoir que le troisième degré d’impureté admis par R. aqiba a pour cause le contact du ver (même pour le profaner), il en résulte que c’est Rav qui est d’avis d’appliquer l’opinion de R. aqiba (l’extension de l’impureté au troisième degré), soit à l’oblation, soit au profane. La Mishna suivante (164)Teboul yom, 4, 1. est opposée à l’avis de Rav: ''Si un objet comestible provenant de la dîme a été rendu apte à subir la contagion d’une impureté par le contact d’un liquide, puis un homme qui s’est purifié le même jour (avant le coucher du soleil), ou celui qui a des mains souillées le touche, on pourra cependant en prélever l’oblation de la dîme (1/100) à l’état pur, car c’est seulement un objet au troisième degré, lequel reste toujours pur, à l’instar du profane'' (or, comme il s’agit d’un anonyme, c’est l’avis de R. Meir qui est exprimé là, non celui de R. aqiba). On peut expliquer cette Mishna, fut-il répliqué, en admettant cet allégement, que pour un simple contact des mains, qui est d’ordre rabbinique, on ne pousse pas la contagion jusqu’à susciter un troisième degré. Mais n’est-il pas question là de quelqu’un qui s’est purifié le même jour (ce qui implique un précepte quelconque d’ordre légal?) On peut supposer, fut-il répondu, qu’il s’agit de celui qui s’est purifié le même jour pour avoir traversé un ancien cimetière, farso'', abandonné (ce qui exige, il est vrai, un bain, mais par ordre rabbinique seulement). Selon R. Zeira, il peut même s’agir dans cette Mishna de celui qui s’est purifié le même jour pour une question d’ordre légal; seulement, de la juxtaposition des mots ''il est impur'' et ''sera pur'', énoncés dans le même verset (165)(Lv 11, 32)Ê: ÒÊTout objet (contaminé par un ver mort) devra être porté dans l’eau, il sera impur jusqu’au soir, puis sera pur.ÊÓ, on conclut que les objets profanés sont déclarés purs au contact de cet homme, même lorsqu’il fait encore jour; mais l’oblation sacerdotale qu’il toucherait ne serait pure que s’il faisait déjà nuit. Mais, objecta R. Hagaï devant R. Yossé, peut-être s’agit-il exclusivement d’oblation, et faut-il admettre comme distinction qu’elle reste pure au simple contact, mais serait impure en consommation? C’est impossible, dit R. Yossé; car ce texte a le mot vases (166)ÒÊTout vase avec lequel on travaille sera porté à l’eau, etc.ÊÓ (ibid)., dont on ne saurait dire qu’ils sont impurs pour la consommation (il faut donc distinguer entre le profane et l’oblation).
Pnei Moshe non traduit
גמ' רבי יוסי ברבי בון אמר רב ושמואל. פליגי בזה אליבא דר''ע:
בין בתרומה בין בחולין אמר ר''ע. דשני עושה שלישי והאחר אמר דדוקא בתרומה קאמר ר''ע:
ולא ידעין. כך שמעתי סתם דרב ושמואל פליגי בה ואין אנו יודעין מי אמר זה דבין בחולין כו' רב או שמואל:
מן מה דאמר כו'. אלא מדאשכחן דאמרי בשם רב דקאמר השלישי בא מחמת השרץ כלומר שלישי דאיירי ביה ר''ע מחמת השרץ הוא דאקרא קאי דכתיב אשר יפול מהם אל תוכו וגו' ואשרצים דכתיבי לעיל מינה דהכלי חרש נגע בשרץ והוי שני ומטמא עוד שלישי וקרא סתמא כתיב ואפילו בחולין מיירי:
הוי אומר הוא דו אמר כו'. ש''מ דרב הוא דאמר אליבא דר''ע דאפי' בחולין עושה שני שלישי:
מתני'. דמסכת טבול יום פליגא על רב דקאמ' דאשכחן שלישי בחולין:
אוכל מעשר שהוכשר במשקה. וראוי לקבל טומאה:
טבול יום או ידים מסואבות. דהן שניות לטומאה:
מפרישין מהן תרומת מעשר בטהרה. ואע''ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו דדינו שוה לתרומה משום דקי''ל חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו אלא כחולין הן:
מפני שהוא שלישי. האוכל ואין שלישי בחולין וקשיא לרב דסתם מתני' הוא וכדאמרינן בעלמא סתם מתני' ר''מ וכולהו אליבא דר''ע:
פתר. לה רב דשאני התם דלהקל הוא דאמרו בידים מפני שהן מדבריהן מגזירת י''ח דבר והילכך אין עושין שלישי בחולין:
והא תנינן טבול יום. התם דמדאורייתא הוי שני ואין עושה ג' בחולין:
תיפתר בטבול יום בית הפרס. שנטמא בטומאת בית הפרס דהוא נמי מדבריהן:
ואפי' תימר בטבול יום ד''ת. שנטמא בטומאה מן התורה מיירי ושאני טבול יום דלא הוי שני מן התורה אלא לתרומה ולחולין טהור לגמרי הוא:
דכתיב טהור טמא. בחד קרא במים יובא וטמא עד הערב וטהר ודרשינן טהור לחולין מבעוד יום אע''פ שלא העריב שמשו ולתרומה משתחשך הוא דטהור:
התיב ר' חגיי כו'. מנא לך למידרש הכי דילמא כולי קרא בתרומה איירי והא דקרי ליה טהור למגע תרומה וטמא באכילה עד שיעריב שמשו:
כלים אמורים בפרשה. כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וגו':
אית לך מימר כו'. בתמיה וכי שייכא אכילא בהו אלא על כרחך דקרא אתייא לחלק בין תרומה לחולין:
21a וְהָא תַנִּינָן. כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ כָּךְ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ הִיא אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל. כְּשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְאָחִיו שֶׁלַּבַּעַל כָּךְ הִיא אֲסוּרָה לְאָחִיו שֶׁלַּבּוֹעֵל. כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ עַל כְּל בִּיאָה וּבִיאָה שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת אֶת בַּעֲלָהּ לְאַחַר הַבּוֹעֵל כָּךְ הֵן בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. הִיא עַל יְדֵי שֶׁדַּרְכָּהּ לֵיאָסֵר בֵּין לוֹ בֵין לְאַחֵר הִיא נִבְדֶּקֶת. אֲבָל הוּא לִכְשֶׁיַּשְׁתֶּה הוּא נִבְדַּק. בָּֽדְקוּ אוֹתוֹ וְלֹא בָֽדְקוּ אוֹתָהּ. אֲנִי אוֹמֵר. הַזְּכוּת תָּלָה לָהּ. נִיחָא כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת. בְּרַם כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְנִיכֶּרֶת. הֲרֵי לֹא הוּכְּרָה. אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר. מַיִם מְגוּלִּין שָׁתָת וְנִצְּבֵית. הָכֵין לָא הֲווֹן בָּעֵיי מִיבְדְּקוּנַיהּ אֶלָּא כְדוֹן. אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר. עִם אֲחֵרוֹת נִסְתָּר. וְלֹא כֵן סַבְרִינָן מֵימַר. לִכְשֶׁיַּשְׁתֶּה הוּא נִבְדַּק. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת וּבָֽדְקוּ אוֹתוֹ וְלֹא בָֽדְקוּ אוֹתָהּ. אֲנִי אוֹמֵר. הַזְּכוּת תָּלָה לָהּ. נִיחָא כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת. בְּרַם כְּמָאן דָּמַר. הַזְּכוּת תּוֹלָה וְנִיכֶּרֶת. הֲרֵי לֹא הוּכְּרָה. אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר. מַיִם מְגוּלִּין שָׁתָת וְנִצְּבֵית. הָכֵין לָא הֲווֹן בָּעֵיי מִיבְדְּקוּנַיהּ אֶלָּא כְדוֹן. אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר. עִם אֲחֵרִים נִסְתְּרָה. מֵעַתָּה גֵירַשׁ יְהֵא מוּתָּר בָּהּ. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה הוּא שׁוֹגֵג וְהִיא מֵזִידָה. וּבָֽדְקוּ אוֹתָהּ וְלֹא בָֽדְקוּ אוֹתוֹ. הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת. פְּשִׁיטָה שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת לְבֵיתָהּ. גֵירַשׁ. מַהוּ שֶׁיְּהֵא מוּתָּר בָּהּ. אֶיפְשַׁר לוֹמַר מֵזִיד בָּהּ. וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. הוּא שׁוֹגֵג וְהִיא מֵזִידָה. פְּשִׁיטָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ. גֵירַשׁ. מַהוּ שֶׁיְּהֵא מוּתָּר בָּהּ. אֶיפְשַׁר לוֹמַר יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. וּמְנַיִין שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בָהּ. שֶׁמְעוֹן בַּר בָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כְּתִיב וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא יִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ. בָּהּ הַדָּבָר תָּלוּי. 21b אִם הָֽיְתָה מֵזִידָה אֲסוּרָה. שׁוֹגֶגֶת מוּתֶּרֶת.
Traduction
Ainsi, il est dit plus haut (1, 2): ''Comme l’eau sert à éprouver la femme, elle éprouvera aussi l’homme (le complice); de même qu’à la suite du soupçon elle devient interdite au mari, elle le sera aussi pour son complice après la séparation; enfin, comme elle est interdite au frère du mari (pendant son mariage), elle le sera aussi (161)Plus haut, 1, 3, Rabbi déduit du triple emploi de l’expression ÒÊdevenue impureÊÓ, au sujet de la femme souponnée, qu’e (Yebamot 7, 5). pour le frère du complice (après la séparation). '' Comme l’eau l’éprouve (elle) pour chaque cohabitation qu’elle a consentie avec son mari, après sa relation avec le complice, de même l’eau l’éprouvera lui (le mari), en ce sens: Quant â la femme, qui a l’habitude de défendre à son mari de la trahir, elle sera éprouvée, soit qu’elle ait eu une relation illicite avec l’homme désigné (défendu) par la jalousie du mari, soit avec tout autre; mais pour lui (complice), l’effet de l’épreuve sera différent. C’est seulement en cas de relation avec la femme qui boira (dont le mari a exprimé ses sentiments de jalousie), qu’il sera éprouvé, non avec aucune autre. Si l’eau d’épreuve a produit son effet sur le complice seul, non sur la femme, on peut supposer qu’en raison de son mérite, l’effet de la punition est suspendu. Cette hypothèse est exacte d’après celui qui déclare qu’en cas de suspension du mal par suite d’un mérite antérieur, on ne distingue aucune trace externe des ravages futurs (162)Ci-dessus, 3, 5, (et 4, 5).; mais d’après celui qui est d’avis que, même en cas de suspension de la punition, on en distingue de suite les premières traces, comment supposer que l’on puisse se tromper à l’égard du complice, si l’on n’aperçoit nulle trace? Il faut admettre, d’après ce dernier, que la femme a bu simplement une eau découverte, et que par suite le ventre de la femme a gonflé (sans que ce soit par suite d’une épreuve). Est-ce à dire que l’eau découverte produit le même effet que l’eau d’épreuve? Il faut donc dire que cela tient à ce que le complice ne s’est pas rendu impur avec cette même femme soupçonnée, mais il s’était enfermé (a cohabité) avec d’autres, et n’en résulte-t-il pas, comme il a été dit auparavant, que c’est seulement en cas d’impureté (d’union) avec la femme qui boit l’eau d’épreuve, que le complice aussi est éprouvé? On peut l’expliquer en disant qu’il s’agit du cas où lui (complice) était conscient, non la femme (qui a commis une faute involontaire). Lorsqu’au contraire l’eau d’épreuve influe sur la femme seule, non sur lui, on suppose aussi, que, par suite d’un mérite antérieur, la punition est suspendue. Cet avis est justifiable, s’il est admis qu’à raison du mérite, la suspension de l’effet délétère est telle qu’on n’aperçoit aucune trace extérieure des ravages futurs; mais d’après l’avis contraire, disant que dès lors il y a des traces de maladie, comment supposer que l’on puisse se tromper sur la culpabilité de l’accusée, s’il n’y a nulle trace externe? Il faut admettre d’après celui-ci que la femme ayant bu de l’eau découverte a vu son ventre gonfler. Est-ce à dire qu’une telle eau produit le même effet délétère? -Non, et il est à présumer qu’elle a commis une faute avec un autre complice (voilà pourquoi elle est frappée, non lui). Mais alors, une fois que cette femme aura été répudiée par son mari, le complice hors de soupçon devrait pouvoir l’épouser? On peut répliquer que peut-être lui était inconscient; tandis que la femme savait quel crime elle commettait (et pour ce motif, elle seule a été frappée par l’épreuve, non lui, bien qu’il ait été complice). – Un autre cas peut avoir lieu: il est évident que si lui seul est conscient du crime, non la femme, celle-ci reste libre pour son mari; mais est-ce qu’en cas de répudiation, elle devient permise pour le complice? Certes non; il est inadmissible que celui-ci qui l’a prostituée sciemment puisse jamais l’épouser. De même, il est évident que s’il est conscient, et la femme a été consciente, elle est interdite à son mari; mais si celui-ci la répudie, le complice involontaire pourra-t-il l’épouser? C’est impossible, puisque c’est en vertu d’un crime commis sciemment qu’elle devient interdite à l’un comme à l’autre. Et d’où sait-on que le maintien du mariage dépend de la femme (si elle a été consciente du crime ou non)? C’est qu’il est écrit (Lv 18, 20): tu ne cohabiteras pas avec la femme de ton prochain, pour te souiller avec elle; le mot elle, superflu, indique que l’avenir dépend d’elle; si elle a été consciente de l’adultère, elle sera interdite au mari; si non, elle lui restera permise.
Pnei Moshe non traduit
והא תנינן. בניחותא:
כשם כו'. בשיטה זו כמה טעיות והנכון כגי' התוס' בבבלי ריש פרקין וכן הגהתי כאן מלבד מה שכתוב שם ברישא עם אחרים נסתרה ט''ס הואוצ''ל עם אחרות נסתר כדהכא:
כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל. כדדריש בפ''ק דג' ונטמאה כתיבי א' לבעל וא' לבועל וא' ליבם ובין יבם דבעל ובין יבם דבועל במשמע:
היא ע''י שדרכה ליאסר. בזנות על בעלה:
בין לו. בין שנטמאה עם זה שקינא לה בעלה בין שנטמאה עם אחר נבדקת כדתנן בפ''ב אמן מאיש זה אמן מאיש אחר:
אבל הוא. הבועל אע''ג דאמרינן כשם שהמים בודקין אותה כו' לא דמו בבדיקה לפי שאין דרכו ליאסר בזנות על אשתו ולפיכך לכשתשתה זו כלומר אם נטמא עם זו שקינאו לו ממנה הוא נבדק ולאפוקי אם נטמא. עם אחרת ולקמיה פריך עלה:
בדקו אותו ולא בדקו אותה. מעתה דאמרת דאין המים בודקין אותו אא''כ נטמא עם זו ואם בדקו אותו ולא אותה במאי תלינן:
אני אומר הזכות תלה לה. ולפיכך לא בדקו אותה:
ניחא כמ''ד כו'. פלוגתא דרבי ורבנן היא לעיל בפ''ג ולרבי דאמר שם הזכות תולה וניכרת דמתנוונ' היא קשיא דהרי לא הוכרה וא''א לתלות בזכות ואמאי בדקו אותי:
אלא אני אומר. ע''כ להאי מ''ד תלינן דמים מגולין שתה ונסתכן ונצבה ע''י כך ולא ממים המרים:
הכין לא הוון בעיי מיבדקוניה אלא כדון. בתמיה וכי המים המגולין יבדקו אותו כדרך וכסדר המים המרים כדאמרינן בפרקין דלעיל דהמים כי אורחייהו הן בודקין ברישא בטן כו' ואם בדיקת מים המגולין כזה הסדר הן:
אלא כו'. דע''כ צריך לומר דלא נטמא עם זו אלא עם אחרות נסתר ולפיכך לא בדקו אותה והשתא מסיק להקושיא:
ולא כן סברינן מימר כו'. דהא אמרת לעיל דדוקא אם נטמא עמה הוא דנבדק ולא עם אחרת:
ומשני תיפתר. בנידון זה דמיירי שהיה הוא מזיד והיא שוגגת בזנות זה ולפיכך בדקו אותו ולא אותה:
בדקו אותה כו'. השתא מהדר אם היה הדבר בהפך שלא בדקו אלא אותה במאי תלינן:
אני אומר כו'. דגם בו תלינן בזכות וכו' כדפרישית:
אלא אני אומר עם אחרים נסתרה. ובדקו אותה כפי קבלת השבועה אמן מאיש כו' אבל זה לא נטמא עמה:
מעתה גירש. אותה הבעל אחר ששתת דהא למ''ד הזכות תולה וניכרת אנן קיימין ומשכחת לה דגירשה אח''כ ויהא זה הנחשד עמה מותר בה ואנן סתמא תנינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל דמשמע כל זמן שנאסרה על הבעל אסורה עליו והרי מצינו לפעמים דעל הבעל נאסרה דהרי ניכרת דבדקו אותה ועל הנחשד מותרת שהרי לא נטמא עמה:
תיפתר. דע''כ צריך לאוקמי נמי כמו ברישא דלעולם אסורה עליו והא דלא בדקו אותו שהיה הוא שוגג כו' ונאסרה עליו בזנות זה. אע''פ שהיה שוגג מפני שהיא מזידה ונאסרה על הבעל:
הוא מזיד כו'. מילתא באפי נפשה היא דפשיטא לן היכא שנודע לנו דהוא היה מזיד והיא שוגגת דמותרת לבעלה:
גירש. אלא הא דקמיבעיא לן גירשה בעלה מהו שיהא מותר בה הבועל דהרי לא אסרה על הבעל:
איפשר לומר זה. בתמיה דהוא. מזיד בה ואת אומר הכין שתהא מותרת לו דהרי זינה במזיד עם אשת איש וודאי אסורה עליו אע''פ שלא נאסרה על בעלה:
הוא שוגג כו'. פשיטא היא שאסורה לבעלה אלא אם גירשה כו' מאחר שהוא היה שוגג וקאמר נמי דזה אי אפשר כו' שהיא יוצאה מתחת בעלה ע''י זנות זה ואת אמרת דמותרת לו אלא ודאי לעולם אסורה עליו:
ומנין שהדבר תלוי בה. לענין ליאסר על בעלה דוקא אם היא מזידה אבל שוגגת מותרת אע''פ שהוא מזיד:
לטמאה בה. דבה מיותר הוא אלא לו' בה הדבר תלוי שתקרא טמאה להאסר על בעלה:
Sotah
Daf 22a
מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרַב. הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּחוּלִין טָמֵא וּמְטַמֵּא וְהַשֵּׁינִי פוֹסֵל וְלֹא מְטַמֵּא וְהַשְּׁלִישִׁי נֶאֱכַל בִּנְזִיד הַדֶּמַע. 22a הָא לַעֲשׂוֹתוֹ דֶמַע אָסוּר. וְאָסוּר דְּבַתְרָא. הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁינִי שֶׁבַּתְּרוּמָה טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין. וְהַשְּׁלִישִׁי פוֹסֵל וְלֹא מְטַמֵּא. וְהָרְבִיעִי נֶאֱכַל בִּנְזִיד הַקּוֹדֶשׁ. אִין תֵּימַר. הָא לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ אָסוּר. אַשְׁכָּחַת מֵימַר מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרַב. דָּמַר רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב. שְׁלִישִׁי בָא מַחְמַת הַשֶּׁרֶץ וְהָֽרְבִיעִי מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ. שֶׁלֹּא אָֽמְרוּ רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ אֶלָּא בְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ מְקוּדָּשִׁין. אָמַר רִבִּי חוּנָה. וְלֹא בִתְרוּמָה אֲנָן קַייָמִין. וּתְרוּמָה אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ קוֹדֶשׁ שֶׁלֹּא לְהַמְצִיא בָהּ תְּקָלָה. וְאָמוּר דְּבַתְרָא. הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁינִי וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּקּוֹדֶשׁ טְמֵאִים וּמְטַמְּאִים. וְהָרְבִיעִי פְסִיל וְלֹא מְטַמֵּא. וְהַחֲמִישִּׁי נֶאֱכַל בִּנְזִיד הַקּוֹדֶשׁ. אִין תֵּימַר. הָא לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ אָסוּר. וְכִי יֵשׁ חֲמִישִׁי בַקּוֹדֶשׁ. וְאַתְּ אָמַר לֵית כֵּן. וְהָכָא לֵית כֵּן.
Traduction
Une Mishna (167)Avot 2, 3. confirme l’avis de Rav (168)A savoir qu’en fait de profane le second degré peut produire un troisième degré. en disant: ''Le premier degré du profane est impur et rend d’autres objets impurs (si un pain d’oblation le touche, il en devient impur au second degré et rend un autre impur au troisième degré); le second degré profane rend ce qu’il touche impropre à être mangé (en sainteté), sans propager plus loin l’impureté; enfin s’il y a un troisième degré (s’il s’agit de manger tout à l’état pur), cet objet pourra être mangé avec un mets contenant un mélange d’oblation.'' Il n’est donc pas permis d’employer ce dernier au devoir de l’oblation seule, en raison de son état impur au troisième degré (c’est une preuve que ce degré est admis aussi pour le profane, selon l’avis de Rav). On peut au besoin l’expliquer par ce qui suit: ''le (169)Même traité, Ê4. premier et le second degré d’impureté en oblation sont impurs et transmettent l’impureté; le troisième rend impropre à la consommation ce qu’il touche (au quatrième degré), sans propager davantage l’impureté; enfin l’oblation atteinte au quatrième degré pourra être consommée avec un mets contenant de la consécration mêlée.'' En ce cas, il n’y a pas lieu de déduire aussi, selon Rav, qu’il est défendu de consacrer ce dernier objet lui-même par suite de son état impur; car on pourrait répliquer alors que Rav se contredit lui-même, puisque R. Aba dit au nom de Rav: le troisième degré d’impureté est tel par suite du contact originaire d’un ver mort, et l’objet qui le touche, ou quatrième degré, pourra être consacré; car ce dernier degré n’est pas interdit pour les consécrations ordinaires, mais seulement pour les saintetés du Temple (ou chair des sacrifices). Selon R. Houna, il ne saurait être question d’oblation dans la Mishna précitée; car certes il est interdit de consacrer comme sainteté l’oblation atteinte au quatrième degré impur, de crainte qu’il en résulte un abus (par confusion avec la sainteté même). On peut finalement arriver à l’expliquer peut-être par la Mishna suivante (170)Même traité, Ê5.: ''Le premier, le second et le troisième degré d’impureté, en fait de consécrations, sont impurs et transmettent encore l’impureté au delà (au quatrième degré); le quatrième degré rend impropre à la consommation ce qu’il touche, sans toutefois le rendre impur; enfin, le cinquième degré (atteint par celui-ci) pourra être consommé avec le mets dans lequel de la consécration se trouve mêlée.'' En ce cas, il n’y a pas lieu d’en déduire aussi qu’il soit défendu de consacrer ce dernier objet lui-même, à cause de son état impur; puisqu’en fait de consécration, on ne va pas jusqu’au cinquième degré (pas au delà du quatrième); cette déduction étant impossible, ce n’est pas d’une façon absolue qu’il est question d’un mets contenant un mélange de consécration; de même, ici, le mélange d’oblation n’est pas absolu.
Pnei Moshe non traduit
מתניתא מסייעא לרב. דשני עושה שלישי בחולין דתנן במסכת טהרות הראשון שבחולין טמא ומטמא וקס''ד דבחולין גרידי מיירי דמטמא את השני לפסול עוד שלישי:
והשני. שבחולין פוסל לשלישי ואינו מטמא לפסול עוד רביעי:
והשלישי. שבחולין:
נאכל בנזיד הדמע. בתבשיל שהתרומה מעורבת בו וקרי לה לתרומה דמע ע''ש מלאתך ודמעך וגו' וכגון שלישי זה אם מקפה חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין ושום ושמן של תרומה לאוכלו משום דליכא כזית בכדי אכילת פרס:
הא לעשותו דמע אסור. מדקתני בנזיד הדמע ש''מ לעשות להשלישי זה דמע עצמו לקרות עליו שם תרומה על טבל שיש לו אסור משום דהוי ליה שלישי ואי אמרת אין שלישי בחולין אמאי אסור והיינו סייעתא לרב:
ואמור דבתרה. כלומר דדחי לה הש''ס להאי דיוקא דאי דייקת הכי א''כ תאמר המשנה שלאחריה דתנן התם הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין לשלישי לפסול עוד רביעי:
והשלישי פוסל. לרביעי ולא מטמאו שיפסל עוד חמישי:
והרביעי. שבתרומה נאכל בנזיד הקודש בתבשיל שהקודש מעורב בו:
אין תימר כו'. ואי דדייקת הכא נמי כן אליבא דרב דלעשותו קודש עצמו אסור נמצאת אומר דמחלפא שיטתיה דרב וקשיא דידיה אדידיה:
דאמר ר' בא בשם רב דהשלישי בא מחמת שרץ. כדפרי' לעיל דבחולין נמי הוא:
והרביעי. הנוגע בו מותר לעשותו קודש שאין לך רביעי בקודש אלא בקדשי המקדש מקודשין כלומר בבשר קודש עצמו הוא דאשכחן רביעי ולדידך דדייקת נמי דרביעי בתרומה אסור לעשותו קודש א''כ מחלפא שיטתי' דרב:
אמר ר' חונה. ומאי קושיא ולא בתרומה אנן קיימין במתניתין דהכא דדייקינן מינה ורביעי שבתרומה ודאי אסור לעשותו קודש:
שלא להמציא בה תקלה. לקודש דאי מטהרת לה אצל קודש אתו לידי תקלה ולטהר ג''כ רביעי בקודש עצמו דאמרי האי קודש והאי קודש דתרומה נמי קודש איקרי כדכתיב ואחר יאכל מן הקדשים ואתרומה קאי אבל מה דאמר רב בחולין הוא דקאמר דשלישי הבא מחמת שרץ בחולין נמי מיירי כדפרישית וקאמר דהרביעי ממנו מותר לעשותו קודש והשתא שפיר דייקינן אליביה דרב להני תרתי מתני' ורישא דקאמר דהג' בחולין אסור לעשותו דמע הוי סייעתיה:
ואמור דבתרה. דאכתי לא קאי אדיוקא ממתני' התם דלקמן דקתני הראשון והשני והג' שבקודש כו':
אין תימר. הכא נמי לדייק כן דהחמישי שבקודש לעשותו כו' כלומר דמה שנגע ברביעי בקודש שוב אסור לקרותו שם קודש ולאכול בפני עצמו כ''א דוקא בנזיד המעורב:
וכי יש חמישי בקודש. בתמיה הא לא משכחת חמישי בקודש אלא רביעי ותו לא:
ואת אמר לית כן. על כרחך אי אפשר לדייק כן אלא הא דקאמר בנזיד הקודש לאו דוקא הוא דאפי' לאכלו לשם קודש בעצמו מותר:
והכא. נמי בנזיד הדמע לית כן דלאו דוקא הוא וליכא סייעתא לרב:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַשְּׁלִישִׁי בָא מַחְמַת שֶׁרֶץ אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ תְרוּמָה. בָּעֵי קוֹמוֹי. אֲפִילוּ כְרִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. וַאֲפִילוּ כְּרִבִּי עֲקִיבָא וְלָמָּה. טְבוּל יוֹם פְּסִיל וְהַשֵּׁינִי פְסִיל. מַה טְבוּל יוֹם אֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלַּעֲשׂוֹתָן תְּרוּמָה. אַף הַשֵׁנִי אֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלַּעֲשׂוֹתָן תְּרוּמָה. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁלִישִׁי בָא מַחְמַת שֶׁרֶץ אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ תְרוּמָה וּמוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קוֹדֶשׁ. רִבִּי זְעִירָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא. מְטַמֵּא בַקּוֹדֶשׁ. וְאַתְּ אָמַר אָכֵין. אָמַר לֵיהּ. מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. עִיקַּר טוּמְאָתוֹ בַקּוֹדֶשׁ מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְלָמָּה הוּא מְטַמֵּא בַקּוֹדֶשׁ. מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. וַאֲפִילוּ כְרַבָּנִן דְּאִינוּן אָֽמְרִין. אֵין הַשְּׁלִישִׁי בְחוּלִין. וְלָמָּה הוּא אָסוּר. מְטַמֵּא בַקּוֹדֶשׁ. מִשּׁוּם מַעֲלָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי. וְלֵית אֲנָן צְרִיכִין שְׁמָעִין לֵיהּ מִן בַּר נַשׁ רַב.
Traduction
R. Yohanan dit: le profane qui est atteint au troisième degré, et qui l’est à ce titre par suite d’une impureté provenant à l’origine du contact d’un ver, pourra servir d’oblation (il reste pur). On demanda devant lui (R. Yohanan): son avis est-il admissible même selon R. aqiba? -Oui, dit R. Yossé au nom de R. Ila, c’est même admissible selon R. aqiba (qui admet que le troisième degré reste tout-à-fait pur, apte à servir au cohen, s’il s’agit d’objet profane). En voici la raison: l’homme purifié le même jour (avant la nuit) rend impropre l’oblation qu’il toucherait, comme l’objet profane impur au second degré produit le même effet sur l’oblation; mais puisque le contact du profane par un homme purifié le même jour n’empêche pas de destiner cet objet profane au service de l’oblation, on pourra utiliser aussi à cet effet l’objet profane atteint au deuxième degré. R. Yossé dit au nom de R. Yohanan: ce qui est atteint au troisième degré, par suite d’un contact dont l’origine impure est un ver, pourra être employé comme oblation; mais il est interdit d’en faire un objet de consécration (pour cette dernière, on pousse plus loin le degré de sévérité). R. Zeira objecta devant R. Yossa: puisqu’il est admis que l’objet atteint au troisième degré propage encore l’impureté au quatrième degré, s’il s’agit d’une sainteté, et la rend impropre, comment peut-on dire qu’il soit ''interdit d’en faire un objet de consécration'' (ce qui semble impliquer que l’impureté ne va pas au-delà)? -C’est que, fut-il répondu, la sainteté est considérée comme supérieure à l’oblation (171)J., (Hagiga 3, 1)., et elle est susceptible d’impureté au quatrième degré. R. Samuel b. Isaac dit de plus qu’à raison de cette supériorité, le principe même de l’impureté au troisième degré a lieu seulement pour une sainteté consacrée (un objet profane, ainsi atteint, peut servir d’oblation). S’il en était ainsi, réplique R. Yossé, à quoi bon dire qu’un objet ainsi atteint au troisième degré propage plus loin l’impureté en fait de sainteté, à cause de sa supériorité (il suffit donc de dire que l’on permet de prendre pour l’oblation ce qui serait interdit pour la sainteté, sans plus de motif, conformément à l’avis de R. aqiba). Il est possible, dit R. Judan, que l’on se conforme même à l’avis des autres sages, qui disent qu’en fait de profane, il n’y a pas de troisième degré d’impureté, et d’après eux aussi il y a lieu de s’étonner pourquoi la supériorité de la consécration fait qu’atteinte au troisième degré, elle propage l’impureté à un quatrième degré (d’après eux aussi, il suffirait de dire qu’un objet même profane ne peut pas devenir saint s’il est atteint au troisième degré). Certes, s’écria R. Yossé, il nous faut entendre énoncer un tel fait (de l’importance attachée au profane s’il doit être consacré) par un homme aussi considérable que toi, afin d’y croire.''
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' יוחנן השלישי בא מחמת שרץ. זהו השלישי שבחולין כדפרישית לעיל דקרי לי' בא מחמת שרץ משום דקרא דמיירי בשרץ סתמא כתיב ואפי' בחולין:
מותר לעשותו תרומה גרסינן. כדמוכח מדלקמיה וכלומר דמה שנגע בשני שבחולין טהור אפי' לקרות שם תרומה עליו:
בעי קומוי. שאלו לר' יוחנן אם אפילו כר''ע אזלא שמעתתיה:
וקאמר ר' יוסי דאפי' כר''ע. דס''ל כשמואל לעיל דלא אמר ר''ע שני עושה שלישי אלא בתרומה לבד אבל בחולין טהור לגמרי הוא ומותר לעשותו תרומה:
ולמה. וטעמא מאי:
טבול יום פסיל. את התרומה והשני שבחולין פוסל את התרומה מה מצינו בטבול יום שנגע בחולין אינו פוסלו מלעשותו תרומה אף השני שבחולין אינו פוסל את החולין הנוגע בו מלעשותו תרומה:
ה''ג ר' יוסי בשם ר' יוחנן שלישי בא מחמת שרץ מותר לעשותו תרומה ואסור לעשותו קדש. וה''פ דר' יוסי מוסיף בשם ר' יוחנן בזה דלעשותו קדש אסור דלתרומה דוקא טהור הוא אבל לא לקדש:
רבי זעירא בעא כו'. כלומר דאנן קי''ל דהשלישי אפי' מטמא הוא לקדש לפסלו לרביעי ואת אמר אכן בתמיה דלעשותו קדש אסור דמשמע הוא עצמו אסור לעשותו קדש אבל אינו מטמא בקדש:
א''ל משום מעלה. דמה דמטמאה בקדש לעשותו רביעי אינו אלא משום מעלה בעלמא כדאמרי' בחגיגה ריש פ''ג דרביעי בקדש מעלה דרבנן בעלמא היא דהוי מהני חמש בתרייתא דקחשיב שם במתני' דלית להו דררא דטומאה דאורייתא וכפי פרש''י שם:
אמר ר' שמואל כו'. ר' שמואל מוסיף על דברי ר' יוסי דאפי' עיקר טומאתו של שלישי בקדש היינו מה דאמרת אסור לעשותו קדש נמי משום מעלה בעלמא הוא דהרי לעשותו תרומה טהור הוא:
א''ר יוסי. לדידך דעיקר טומאתו נמי משום מעלה הוא א''כ ולמה גזרו עוד שיהא מטמא בקדש משום מעלה דבהך מעלה לחוד סגי מה שגזרו בעיקר טומאה שבקודש אסור לעשותו ובתרומה מותר אלא ודאי דעיקר טומאה לאו משום מעלה היא וכך קיבלנו דלתרומה מותר לעשותו ולקדש אסור אליבא דר''ע:
א''ר יודן ואפילו כרבנן כו'. כלומר דמה את מתמה בזה לר''ע דלדידך תיקשי הכי ואפילו לרבנן דאמרי אין שלישי בחולין מודו הן עכ''פ בחולין שנעשו על טהרת הקודש דעושין רביעי והיינו כמ''ד בחגיגה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו והכא ע''כ בחולין שנעשו על טהרת קודש מיירי דאי לא היו נזהרין בשמירתן על טהרת הקודש בלאו הכי אסור לעשותן קודש וא''כ לדידהו נמי תיקשי ולמה הוא אומר בהן מטמאה בקדש משום מעלה דבחד מעלה סגי שיהו הן עצמן שלישי ואסור לעשותן קדש וע''כ לומר דכולה חדא מעלה היא דכשאתה עושה אותו לשלישי בקדש פוסל נמי לרביעי כדין שלישי בקדש וכן נמי' לר''ע:
ולית אנן כו'. ביומיה דודאי דבר כזה צריכין אנחנו לשמוע מאדם גדול כמותך דר' יוסי סבר כמ''ד חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו אלא כחולין גמורין הן ואי אתה משכחת לה הך קושיא אליבא דרבנן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source